Gett: המשפט של ויויאן אמסלם (2014)

סקירת העלילה:

הסרט מתפתח עם ויויאן אמסלם, בגילומה של רונית אלקבץ, מבקשת להתגרש, או “גט”, מבעלה זה למעלה משני עשורים, אלישע (שמעון אבקריאן). מה שמתחיל כנישואים פושרים מתפתח לדרמת בית המשפט כאשר ויויאן מנווטת במערכת המשפט הדתית כדי להשיג את מסמך הגירושין שהיא חפצה בה. העלילה מקבלת תפניות בלתי צפויות כאשר בית המשפט יורה על מפגש משפט, המציג את המורכבות של מערכת יחסים מתוחה משנים של חוסר שביעות רצון.

בעוד ויויאן מנסה לציית לצווי בית המשפט לפיוס, המחלוקת הזוגית מתעצמת. משפט הגירושין הופך למאבק ממושך, הנמשך מספר שנים, כאשר אלישע עושה כל שביכולתו כדי לעכב את התהליך. המאבקים של ויויאן חושפים את אופיו הנקמני והקטנוני של בעלה, ומאפיל על ניסיונותיו להצטייר כבעל טוב וכאדם אדוק.

הסרט בוחן נושאים של מחלוקת זוגית, התנגשות של מסורתיות עם רצונות מודרניים ודינמיקת הכוח בתוך מערכת משפט דתית. תחינתה של ויויאן לחופש הופכת לנרטיב משכנע של חוסן מול המכשולים המוטלים על ידי הנורמות החברתיות והדתיות.

ללהק:

הסרט מתהדר בצוות כוכבים, כאשר רונית אלקבץ מציגה הופעה עוצמתית בתור ויויאן אמסלם. סימון אבקריאן, מנשה נוי, ששון גבאי ואנסמבל מוכשר מביאים עומק ואותנטיות לתפקידיהם, ומעלים את העוצמה הרגשית של הנרטיב.

הפקה ובימוי:

“גט” הוא הפרק השלישי בטרילוגיה המתמקדת בנישואיה הבעייתיים של ויויאן אמסלם, בעקבות “לקחת אישה” ו”שבעה”. רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, הבימאים והכותבים המשותפים, מביאים נקודת מבט מגוונת למורכבות הנישואין והגירושין בתוך ההקשר הדתי הישראלי. הפקת הסרט, הנתמכת על ידי צוות מפיקים וצלמת קולנוע ז’אן לפוארי, היא עדות למסירותם של יוצרי הסרט לספר סיפורים שחוצה גבולות תרבותיים.

קבלה:

הסרט זכה לשבחי המבקרים, זכה לממוצע של 90/100 ב-Metacritic ודירוג אישור מושלם של 100% ב-Rotten Tomatoes. מגזין “וראייטי” ג’יי וייסברג שיבח את “התסריט המווסת להפליא, בשל ברגעים של הומור משחרר”, והדגיש את יכולתו של הסרט לאזן את המשיכה של הנושאים שלו עם רגעים של ריחוף.

בסקר של BBC משנת 2016, מבקר הקולנוע מאט זולר סייץ בחר ב”גט” לסרט הגדול ביותר מאז 2000, והדגיש את השפעתו המתמשכת על סיפור סיפורים קולנועי.

“גט: המשפט של ויויאן אמסלם” עומד כניצחון קולנועי, פורם את הרבדים המורכבים של נישואים אומללים ואת המסע המאתגר להשיג חופש בתוך מערכת משפט דתית. הצלחתו של הסרט טמונה לא רק בעלילה המרתקת ובצוות הכוכבים שלו, אלא גם ביכולתו להדהד באופן אוניברסלי, להתעלות מעל מחסומים תרבותיים ולשוניים.

כצופים, אנו מוזמנים להרהר במורכבות של מערכות יחסים, ציפיות חברתיות והחתירה לחופש אישי במסגרת מגבלות המסורת. “גט” הוא יותר מסרט; זהו חקירה מעוררת מחשבה של מצב האדם, עדות ליכולת הסיפור של צמד אלקבץ, ופנינה קולנועית שממשיכה להשאיר חותם בל יימחה בנוף הקולנוע הבינלאומי.

“גט” טווה בצורה מסובכת שטיח של נושאים החורגים מגבולות דרמת בית המשפט הקונבנציונלית. הסרט משמש כפרשנות נוקבת לציפיות החברתיות, הנורמות הדתיות והאתגרים העומדים בפני נשים המחפשות אוטונומיה בתוך מבנים מסורתיים. מסעה של ויויאן אמסלם הופך לסמל של המאבקים הרחבים יותר איתם מתמודדים אנשים הלכודים בין רצונות אישיים לבין אילוצים חברתיים.

ההתנגשות בין מודרניות למסורתיות היא מוטיב חוזר, כאשר ויויאן מגלמת את התפקיד המתפתח של נשים בהקשר דתי. אולם בית המשפט הופך למיקרוקוסמוס שבו הדמויות מתחבטות לא רק בהליכים משפטיים אלא גם בשאלות הפילוסופיות העמוקות יותר סביב נישואים, חופש וסוכנות אינדיבידואלית.

סמליות והקשר תרבותי:

הכותרת, “גט”, נושאת סמליות עמוקה, המתייחסת למסמך הגירושין היהודי. הנרטיב נפרש במסגרת בתי דין דתיים, ומהווה עדשה שדרכה הקהל צופה במורכבות של מערכת משפטית הנטועה עמוק במסורות תרבותיות ודתיות. החיפוש של ויויאן אחר ה”גט” הופך לסמל של החתירה שלה לשחרור והאתגרים שמציבים הציפיות החברתיות.

חקר הסרט את השפות המרוקאית-ערבית, העברית והצרפתית מוסיף רובד נוסף של עושר, המשקף את הנוף התרבותי המגוון של ישראל. המגוון הלשוני הופך למטאפורה לזהויות הרב-גוניות ולהשפעות התרבותיות המעצבות את חייהן של הדמויות.

דינמיקה וביצועים של הדמויות:

גילום ויויאן אמסלם של רונית אלקבץ הוא לא פחות משובב לב. באמצעות הבעות ניואנסים והבנה עמוקה של המסע הרגשי של דמותה, אלקבץ מביאה לחיים את החוסן והפגיעות של ויויאן. שמעון אבקריאן, בתור אלישע אמסלם, מנווט במיומנות את המורכבות של דמות הנקרעת בין מסורת לרצונות אישיים.

מנשה נוי, ששון גבאי וצוות ההרכב תורמים לעומק הרגשי של הסרט ויוצרים נרטיב מהדהד עם אותנטיות. ההופעות מעלות את “גט” מעבר לדרמה משפטית גרידא, ומחדירים בו מגע אנושי שהופך את הדמויות לניתנות לקשר ואת המאבקים שלהן למוחשי.

אומנות קולנועית:

המאמצים המשותפים של רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, הן בבימוי והן בכתיבה, זוהרים באומנות המעולה של הסרט. העדשה של צלמת הקולנוע ז’אן לאפוארי לוכדת את הניואנסים הרגשיים של כל סצנה, בעוד העורכת ג’ואל אלכסיס מנווטת במיומנות את הקצב, ומאפשרת לקהל לשקוע בדרמה המתפתחת.

תאריכי יציאת הסרט בפסטיבל קאן ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו מדגישים את המשיכה וההכרה הבינלאומית שלו בנוף הקולנועי העולמי. “Gett” מתעלה על הספציפיות התרבותית, ומזמין קהלים ברחבי העולם לעסוק בנושאים האוניברסליים שלו.

מורשת והשפעה:

“גט: המשפט של ויויאן אמסלם” הותיר מורשת מתמשכת, לא רק כיצירה קולנועית יוצאת דופן אלא כזרז לדיונים על מגדר, מסורת והתפקידים המתפתחים בחברה. שילובו בטרילוגיה מוסיף למשמעות שלו, ויוצר חקירה מקיפה של מסעה הסוער של ויויאן אמסלם דרך נישואים וגירושים.

לסיכום, “גט” חורג מז’אנר הדרמה בבית המשפט, ומתגלה כחקירה מעמיקה של הרוח האנושית. הנושאים, ההצגות והאומנות הקולנועית שלו מתכנסים ליצירת סרט ששוהה בתודעת הצופים, ומעורר מחשבה על נבכי היחסים, החתירה לחופש והדינמיקה המתפתחת ללא הרף של תרבות ומסורת. כפי שמעידים השבחים ושבחי הביקורת, “גט” הוא פנינה קולנועית שממשיכה להאיר ולעורר השראה.